פרשת תרומה – "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים"

קול רפאל

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים". וגו'. (שמות, כ"ה – י'.)

בעל ה"אדרת אליהו" כתב: שבפסוק זה התורה באה לרמוז לנו על הלב שדומה לארון. מה הארון הוא כלי שמשמר את לוחות הברית, שבו נכללה כל התורה כולה, כך הלב – הוא כלי ששומרים בו את התורה, ומצניעים אותה בתוכו. וכמו שנאמר בילקוט: מי שלקח עימו סחורה ויצא לדרך, הוא מפחד מהליסטים, אבל התורה אינה כך, כיוון ששמורה היא בליבו של אדם, ולא שייך לקחתה ממנו.

מעשה בספינה שנסעו בה סוחרים, וביניהם היה חכם אחד, שאלו אותו: מה הסחורה שלך? והשיב להם: היא מוחבאת במקום מיוחד. שאלו אותו: למה שלא תראה לנו אותה? ענה להם: כשניכנס למדינה אראה לכם אותה. הלכו וחיפשו בכל הספינה ולא מצאו כלום, והתחילו לצחוק עליו. כשהגיעו ליעדם, עמדו עליהם אנשי המכס והחרימו את כל הסחורה שהייתה בידם, ונשארו בחוסר כל, ללא אוכל וללא לבוש. ואותו חכם הלך ישר לבית המדרש, והחל לדרוש בפניהם חידושים מאלפים. בני המדינה ששמעו על החכם הזה, התחילו לכבד ולפרנס אותו. שמו שהגיע גם לאוזניהם של הסוחרים איתם נסע בספינה, באו אליו, ובתחינה אמרו לו: בבקשה ממך, הרי אתה מכיר אותנו, ויודע שנשארנו בחוסר כל, א"כ תלמד עלינו זכות לפני בני המדינה הזו שירחמו עלינו ויסייעו לנו. ע"כ.

אם נתבונן מה גרם לאותו חכם להינצל, נגיע לתורה הקדושה שהייתה שמורה עימו בליבו, זהו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם", נמצא שמקום השמירה הטוב ביותר – הוא הלב, שהתורה משתמרת בו, ואין אדם שיכול לגזול אותה ממנו – מליבו. אבל אם הוא עצמו מוציא את התורה מליבו, על ידי זה שאינו חוזר עליה, ובטוח בעצמו שימצא אותה כתובה בספר… אזי התורה אינה משתמרת ונלקחת ממנו. ולכן הלב דומה לארון, מה הארון שומר בתוכו את הלוחות, כך הלב שומר בתוכו את התורה.

דבר חיוני נוסף: הלב צריך להיות דומה לעצי שיטים, מהם עשוי הארון, שטבעם של עצים אלו לגדול מהר, וגם הם גבוהים מכל העצים, כך הלב של האדם צריך לגדול מהר בהשגת התורה, שהאדם לא ילמד את התורה בכבדות ובעצלות, וכן צריך להשתדל לחבב לכבד וליקר את הלב, שיהיה ראשון במעלה על כל האברים, כדי שיהיה פתוח לקבל דברי תורה.


"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". (כ"ה, ב'.)

  • פרשת "משפטים" קדמה לפרשת "תרומה", זאת כדי ללמדנו: שאף על פי שאדם נדיב לב ועושה צדקה – חביב לפני הקב"ה, בכל זאת הצדקה חשובה רק אם הנדיב רכש את כספו בצדק, לפי משפטי התורה; אולם אם רכושו נרכש שלא בצדק, הרי זו מצווה הבאה בעבירה. זהו מה שנאמר: "והוסג אחור משפט וצדקה תעמוד מרחוק" ~ היינו: מכיוון שהושג (נעקף) המשפט, אז גם הצדקה שעושים עומדת מרחוק, ואין בה כל תועלת. (בית הלוי.) 
  • תרומה שבאה מממון שנרכש בצדק ~ רצויה היא לפני הקב"ה; לא כן תרומה שבאה מממון גזול ~ נחשבת היא "פיגול". (מקור ברוך.)
  • "ויקחו" – התורה אמרה בלשון לקיחה, לרמז: שאדם הנותן צדקה לעני צריך להרגיש בעצמו – בשעת הנתינה, כמו המקבל בשעת הלקיחה…! (ר' יואל באראנטשיק.)
  • "מאת כל איש" – מעשה ב"חפץ חיים" שעמד לבנות בניין לישיבתו. בא אליו יהודי עשיר, ואמר: רבי, ה' זיכני בעושר ורצוני לזכות להקים את כל הבניין בכספי. השיב לו ה"חפץ חיים": כוונתך רצויה, ולוואי ירבו כמותך, אבל אינני מוכן לקבל את הצעתך, כיוון שכל עם ישראל יש להם חלק במצוות בניין הישיבה, שהרי בבניית המשכן נאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" ~ אף על פי שחז"ל אמרו שבאותו זמן כל אחד ואחד מעם ישראל היה ביכולתו להקים את המשכן לבדו, הקב"ה ציווה לקחת מעט מכל אחד, וזאת כדי לזכות את כל עם ישראל במצווה זו. אף כאן – רצוני שכל עם ישראל יהיו שותפים למצוות בנית הישיבה.
  • החכם לוקח, השוטה נותן. ה"חפץ חיים" המשיל משל: איכר אחד הביא תבואה לעיר למכור, אך מחשש שירמוהו, דרש מהקונה למדוד את התבואה כל סאה לחוד, ועל כל סאה ישים הקונה אגורה אחת בכובעו של האיכר, ובסיום, יספרו את האגורות, וכנגדן יקבל האיכר שקלים. אולם כשהקונה היה טרוד במדידה, הזדרז האיכר וגנב כמה אגורות מהכובע, מבלי להבין שבעד כל אגורה שהוא גונב, הוא מפסיד לירה שלמה…! כך אמר בעל ה"חפץ חיים": האדם שחוסך לעצמו את הפרוטות שצריך לתת לעני, הוא דומה לאיכר שוטה זה. שהרי התורה מבטיחה: "עשר" – בשביל שתתעשר, ואילו הוא חוסך פרוטה אחת אבל מפסיד עושר. מימרה עממית אומרת: "החכם לוקח, ואילו השוטה נותן". היינו: כשהחכם נותן צדקה, הוא יודע שבעצם הריהו מקבל, לוקח; ואילו השוטה חושב שהוא נותן…!

עלון 'קול רפאל' נערך ע"י הרב אלעזר אבוהב הי"ו 

 

 

שתפו ברשת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים