פרשת פקודי – לשם יחוד

הרה"ג ניסים פרץ זצ"ל

הרה"ג ניסים פרץ זצ"ל בשיעור על פרשת השבוע: להלן נושאי השיעור:

  • מה החידוש בפרשת פקודי שלכאורה נראה שאין בה חידוש.
  • החשיבות של נתינת דין וחשבון לפני בורא עולם באופן תדיר.
  • החשיבות של הכוונה בעשיית כל דבר "כאשר ציווה ה' את משה".
  • הרב מביא את דברי מו"ר גה"צ רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל בחשיבות אמירת ל"שם יחוד" בכל דבר מצווה בבחינת "בכל דרכיך דעהו". הסבר מפורט של משמעות אמירת "לשם יחוד".
  • ההבדל בין גאולת אדר לגאולת ניסן.

לצפיה בשיעור:

להורדת השיעור ב-PDF   להורדת השיעור כקובץ אודיו

להלן תמליל השיעור:

כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבנו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"[1], ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש[2] שמשה רבנו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים"[3]. פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבנו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל ההשתמשויות שלו יהיו רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ"[4]. בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[5], "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"[6] וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה. יש שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבנו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"[7]. איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי"[8]. ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". היום בא אחד ושאל אותי, כבוד הרב, אני אומר כל הזמן "לשם יחוד", שמעתי דרשה באחד ערוצי הרדיו החרדיים… היום כבר לא אומרים שמעתי דרשה בבית הכנסת הזה או בבית כנסת אחר, הוא אומר שמעתי דרשה בערוץ החרדי הזה או בערוץ החרדי האחר, היום – גמרנו, סגרו עלינו את המדבר. ושם יש כל מיני דעות, כל אחד אומר כל מה שהוא רוצה, ואנשים שומעים – יכולים להתקלקל! אז טוב לאלא שלא יודעים כלום, לפחות הם יודעים את מה שהם שומעים שם. אבל אחד שיש לו דרך והוא שומע מה שהם אומרים – הוא נבהל! אז הוא מספר שרב אחד אמר שם באחד הערוצים לא להגיד "לשם יחוד" לפני הלימוד, כי אם תדבר באמצע הלימוד – קלקלת! אוי ואבוי לך! פגמת! – אַי אַי אַי! מאיפה הבאת את הדברים האלה?! מה אתה מדבר?! כשאדם אומר "לשם יחוד" הוא לא מתכוון לדבר! אם הוא דיבר אז מצד היצר הרע, זה בטל ומבוטל! ודאי שלא צריך לדבר באמצע הלימוד, אבל אני רוצה לדבר? כשאני אומר "לשם יחוד" אני מתכוון ללמוד ברצף! לדבר רק עם הקב"ה, להתחבר אליו, אני מתכוון לדבר?

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.


[1] שמות ל"ח כ"א

[2] תנחומא

[3] שמות ל"ח כ"ח

[4] איוב ז' י"ח

[5] שמות ל"ט א'

[6] שם ה'

[7] משלי ג' ו'

[8] ישעיהו ס"ו א'


מקור השיעור ולשיעורים נוספים: פרדס ניסים

שתפו ברשת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים