פרשת משפטים – ויחזו את האלוקים


הרה"ג ניסים פרץ זצ"ל בשיעור על פרשת השבוע: להלן נושאי השיעור:

  • מדוע היה ראוי להשתלח באצילי בני ישראל במעמד הר סיני?
  • למה לא שלח השם את ידו בם.
  • כיצד מתרגם אונקלוס את "ויאכלו וישתו" ומה הסוד בזה.
  • מדוע חשוב לתת טעם ומתיקות גשמית בלימוד התורה ואיך זוכים לזה.

לצפיה בשיעור:

להורדת השיעור ב-PDF   להורדת השיעור כקובץ אודיו

להלן תמליל השיעור:

בסוף הפרשה כתוב "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה' – פָּרִים"[1], ובהמשך כתוב "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַרוְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"[2]. זה היה הסיום של מעמד הר סיני. הם ראו את הקב"ה, הם ראו שני ההיכלות הראשונים שהם 'לבנת הספיר' ו'עצם השמים' לטוהר[3]. אחרי זה מה כתוב, "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו".

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", חז"ל מדייקים[4] – ממשמע שנאמר 'לא שלח', סימן שהיו ראויים להשתלח בהם מיד. היה צריך להרוג אותם מיד. למה? בגלל ש"ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" – אומר רש"י שהם הציצו בשכינה בלב גס מתוך אכילה ושתיה, היו להם שלמים, קרבנות, הם היו צריכים להתעסק רק באכילה ושתייה, מה אתם מציצים?

אצל משה נאמר "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹקִים"[5]. מה היה החטא של הבל שהתחייב במיתה? הציץ בשכינה. "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה"[6], לא ירדה שכינה וליחכה את המנחה, כי קין הקריב מזרע פשתן, דבר גרוע. אבל הבל הקריב מבכורות בקרו וחלביהן, נתן דבר חשוב, אז "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ"[7], ירדה שכינה, ואז הבל הציץ בשכינה והתחייב מיתה, היה צריך להוריד את הראש. אחרת לא מובן, אפילו אם לקין יש רצון ויש לו בחירה להרוג, אבל למה הבל, צדיק, למה הוא נהרג?

דוד המלך לא התחייב מיתה, אז שאול זורק עליו את החנית ולא פוגע בו[8]. בדיוק דוד מזיז את הראש וניצל. מהשמים משגיחים עליו. מי שלא חייב מיתה, מי שלא מגיע לו דבר, הוא יעשה את כל מה שהוא יכול, הוא לא יקבל. ומי שמגיע לו משהו, תלך לפה לשם, אתה תקבל את זה, זה כבר מכוון עליך.

כלומר, אדם צריך להבין – בלי חטא, לא יתכן שהבל ימות, אפילו שקין רוצה להרוג אותו. אפשר להחשיב לקין שהוא הרג את הבל גם בלי שהוא יהרוג אותו, הרי השם רואה את הרצון שלו. הוא נניח לקח איזה חנית או משהו וזרק עליו, השם היה יכול להציל את הבל מזה.

אלא שגם הבל התחייב, מה הוא התחייב? מיתה. הציץ בשכינה. יש מושג כזה 'להציץ', אפילו גם אצלנו. אל תציץ יותר מדי, מה שאתה יכול ללמוד, מה שאתה מבין, תלמד. אל תעלה למעלה מזה.

משה רבנו שהיה התיקון של הבל היה ירא מהביט, הוא הוריד את הראש והשם אמר לו אתה ירא? ואז פנים אל פנים דיבר איתו. נדב ואביהו חזרו על אותה טעות של הבל והציצו בשכינה והתחייבו מיתה.

אלא שהקב"ה לא רצה לקלקל את מעמד הר סיני, ובאמצע מעמד הר סיני, לקחת את אותם האצילים, אותם החשובים. אז הקב"ה "בְּיוֹם פָּקְדִי … – וּפָקַדְתִּי"[9], הקב"ה לא ממהר להביא על אדם את העונש. אולי יתקן ויעשה משהו. לאיפה הוא כבר יברח? "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ"[10], אדם יכול לברוח מהמציאות? איפה תברח? לפעמים השם מאריך אפו בשביל לתת לך עוד אפשרות, אולי תתקן את עצמך. אבל אם לא – מצודה פרושה על כל החיים! אתה לא יכול לברוח. אז הנה ביום הקמת המשכן – יצאה אש מן השמים, כמין שני פולסין של אש ונכנסו בחוטם שלהם והם מתו.

זה לא בגלל הדברים הקטנים שהם עשו שם, הקריבו אש זרה, לא היו נשואים, הורו הלכה בפני רבם, היו שתויי יין, וכו' וכו' כל מיני דברים קטנים. בשביל זה לא מתים. ע"פ פירוש רש"י שהיו ראויים להשתלח בהם מיד, המיתה שהתחייבו עליה היתה עוד לפני זה.

אבל התרגום, התרגום זה משהו אחר. "והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אָכְלִין וְשָׁתָן", כלומר מהתרגום משתמע שהיו שמחים בקורבן שהקריבו ועל כך שהשכינה ירדה ולקחה את הקרבן, היו שמחים במעמד הר סיני ובקרבנות שהם קיימו לכבוד המעמד, זה משמעות "ויחזו את האלוקים". אבל "ויאכלו וישתו" – כאילו אכלו ושתו. מה הכוונה? יש פה סוד גדול בתרגום.

בד"כ, עבודת האדם מורכבת משני חלקים, נשמה וגוף. אם אתה נותן סיפוק לנשמה אז הגוף מסכן, מצטער, הוא עצב, מה זה? על חשבון הגוף? הנה, אתה לומד לילה שלם, מסכן הגוף הזה, לא נתת לו אפילו קצת כרית, קצת לישון. כשאתה עושה תענית בשביל התיקון שלך ואתה מרגיש התרוממות הרוח, והיא, מסכנה העלובה הזאת, לא נתת לה לאכול, לא ארוחת בוקר, צהרים, ערב – מה עשית?

וכן על זה הדרך, אדם מחליט לא לדבר, ללמוד ברציפות חמש שעות. יש ענין בימי השובב"ים שאדם לומד ברציפות חמש שעות, או לפחות ארבע שעות או שלוש שעות בלי לדבר שום מילה, רק לימוד. אבל אדם כמה נהנה כאשר בא חבר שלו, מה שלומך? פה מילה, ושם מילה, והגוף שלו נהנה מהדברים האלה. אבל הנשמה נהנית מהלימוד בלבד, אבל זה על חשבון הגוף. אז כל הזמן אי אפשר לספק את שני הצדיקים האלה. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים"[11] – יצר שתי יצירות, גוף ונשמה.

פה, התרגום גילה לנו סוד. "ויחזו את האלוקים", אתה יכול להתעסק בעניינים רוחניים שהם בבחינת "ויחזו את האלוקים", ותדע לך שאתה יכול להביא את אותה השמחה ואת אותה ההארה ואת אותה השלמות, להביא את זה לתוך הגוף וכאילו הוא אכל ושתה, מילאת אותו, הוא לא צריך לאכול ולשתות! ורואים את זה אפילו בדרגות שלנו, בעבודת השם שלנו, שאם אדם יש לו הנאה מלימוד, טעם בלימוד, הוא בז לאכילה ושתיה, הוא לא צריך.

אבל, טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. לפעמים כשאדם כופה את עצמו כל הזמן לקיום התורה והמצוות, באיזה שהוא מקום זה הגוף הוא כמו קפיץ. אתה תופס את הגוף הזה וכופה אותו לכאן ולכאן, ואז יום אחד הוא יכול להתפרץ ולא לתת לך לעשות שום דבר – מה אתה לוחץ אותי יותר מדי? ראינו את זה אצל צעירים. אנשים מבוגרים כבר יש להם אורך רוח וסבלנות והם יודעים כבר איך להתנהל, אבל אצל צעירים אם יותר מדי לוחצים אותם, אז אתה חושב שאתה מצליח, כי באמת לפעמים הלחץ עוזר, אתה רואה אותו לומד ומתמיד, אבל פתאום הוא מתפוצץ ולא בא בכלל שבוע שלם. הוא בורח לגמרי, הרגיש לחץ. לא, צריך לתת להם טעם בלימוד, הנאה. כשאדם נהנה ומתענג, אומר רבנו 'אור החיים' הקדוש, רבי חיים בן עטר, "שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"[12].

רואים שיש הנאה בעולם הרוחני, בתורה, ביראת שמים, בעבודת השם, בתפילה, אדם נהנה מהתפילה. כשאדם נהנה ברוחניות, אבל לא הנאה רוחנית של הנשמה, אלא הנאה גשמית של גוף, כשהוא זוכה להביא את נועם השם לגוף, יש לו מתיקות. זה נגד היצר הרע, היצר הרע לא יכול לעבוד עליו.

מה היצר הרע מוכר לאדם? – את העולם הזה. היצר הרע אומר לו תעזוב, אתה ראית את העולם הבא? אתה יודע מה קורה שם? בוא תקבל, אני אתן לך את העולם הזה. אבל אם אדם נהנה ברוחניות בעולם הזה, אם יש לו מתיקות, אז הוא בא ליצר הרע ואומר לו, מה אתה רוצה למכור לי? עולם הזה? מה יש לך להציע לי? צלי על האש? האש של התורה משמחת אותי פי שתיים. לא צריך צלי, אני מוותר לך על זה, תזכה למצוות, אני מוחל לך על זה, תן לי ללמוד, אני נהנה מזה יותר.

אבל אם אדם באמת אין לו הנאה, וכל הזמן הוא עושה את הדברים בכפיה, אז איזה חתיכת בשר על האש יכולה להוציא אותו משיווי משקל, והוא כבר לא יסתכל אם זה הכשר כזה או אחר, מה זה משנה? הוא זורק את הכל. כל זה בגלל שאין לו הנאה גשמית מהרוחנית, סיפוק מהרוחניות. בד"כ כל הנפילות של הצעירים וכל הנשירות זה מזה שאין להם הנאה בלימוד ואין להם טעם. לכן זה טוב שהיום לומדים בדרך של הבנה, בדרך שאדם יש לו קצת הנאה.

אחד מהמחנכים הגדולים הסביר למה נותנים לילד סוכריה. ילד בן שלוש שעושים לו חלאקה, מביאים אותו עם טלית לחדר, מה עושים? לוקחים ספר עם אותיות, שמים דבש על האותיות ואומרים לו מה זה? אות א', תלקק את זה. וכשהוא רואה את ה‑א' הוא טועם טעם מתוק. היום יש כל מיני שיטות. היום כל האותיות הן משוקולד. שואלים את הילד מה זה? א', תאכל את ה‑א', אז הוא נהנה שהוא אומר א'. אפילו שההנאה היא גשמית, אבל זה נתפס לו בראש, כשאני אומר אל"ף זה מזכיר לי משהו מתוק. וזה "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ – גַּם כִּי יַזְקִין, לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"[13]. ואז גם כשהוא יזקין, יגדל – 'לא יסור ממנה' ויחפש להנות מהלימוד, להנות מהאל"ף בי"ת, ואז זה נגד היצר הרע. היצר הרע לא יכול לקנות אותו מהר.

מסופר על הרב שך זצ"ל, שהיה פטרונם של הישיבות. היה איזה עשיר גדול שהוא קנה את האוטו לרב שך, שכל כמה זמן שהיה בא לארץ היה מביא לו גם חבילות של כסף ואומר לו תחלק. וראשי ישיבות שהיו מתקשרים והיו מתייעצים עם הרב שך, אז הוא היה נותן להם, עוזר ככה לכל הישיבות.

יום אחד הוא בא העשיר ואומר כבוד הרב, אני מצטער, זהו, אני לא יכול לתת כלום. מה קרה? הוא עזב את קנדה והשקיע באנגליה, ושם נפל, כל הכסף נשאר בבנינים, לא נמכר, הוא לא יכול לעזור יותר, אין לו כבר כסף לתת. אז הוא בא בוכה ומצטער והרב שך הרגיע אותו וליווה אותו עד הדלת. ליד המזוזה הוא אמר לו, כבוד הרב לפחות עולם הבא יש לי מכל המצוות האלה שעשיתי? אמר לו הרב שך העולם הבא? פשש, אני מקנא בעולם הבא שלך! אבל אני לא מקנא בעולם הזה שלך. אמר לו כבוד הרב מה חשבת? – נפלתי רק בעסקים, אבל תראה איזה אוטו יש לי, וברוך השם איזה וילה יש לי, הכל נשאר לי. רק בעסקים אני נפלתי, אני לא יכול לתת כספים כמו פעם אבל העולם הזה שלי – ברוך השם, אני יש לי הכל! אמר לו הרב שך, לא לא לא, אם אתה לא לומד דף גמרא עם רש"י ותוספות אין לך עולם הזה, לא עולם הבא. עולם הבא יש לך הרבה, אבל איך אתה יכול לעבור את העולם הזה ואין לך זמן מרוב עסקים להנות קצת מאיזה סוגיה, מאיזה שער הכוונות, מאיזה סידור – זה העולם הזה!

כלומר כשאדם יש לו חיות והנאה, מתיקות וערבות, אז הגוף שלו מתמלא בנועם כזה, בחשק, בתענוג כזה, הוא לא יכול לשכוח את התענוג הזה ורוצה מזה עוד ועוד. יש הנאה ויש תענוג מתורה ומצוות בעולם הזה, יותר משוקולד, יותר מיין יבש, יותר מ'על האש' יותר מכל הדברים האלה. מי שטעם את זה, אז הוא בז לכל העולם הזה, אי אפשר להזיז אותו.

לדוגמה בן אדם שטעם הנאה של שבת קודש, תבוא ותגיד לו אתה יודע מה ידידי, יש לך הרבה שבתות לשמור, אין בעיה, בוא, אני נותן לך מליון דולר, הנה קח, ספור אותם, השבת הזו אתה בא איתי, אתה תיסע איתי באוטו, נלך לעשות ככה וככה, אין שולחן שבת. אחר כך תשמור עוד אלף שבתות מה איכפת לך? אני משלם לך. זה יעזור משהו? לא מליון, גם אם ישים שני מליון, עשר מליון, זה לא אפילו בגדר שהוא עוד מצטער על המיליונים.

כשלאדם יש את הבנה האמיתית בדבר אין לו בכלל ניסיון בזה. זה "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", גם הגוף אוכל ושותה מהרוחניות. זה בעצם כתוב בדברי האר"י[14], בכוונת התענית פה בשובבי"ם. אומר האר"י כשאדם אוכל, הוא ניזון מלמטה למעלה. כשאדם אוכל, אז האכילה והשתייה הגשמית מזינים את הנפש, הם עולים מדרגה אחר מדרגה עד שהם נותנים מזון לנפש. "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'"[15], שנמצא בלחם. אז בלחם יש את מוצא פי השם, אתה מפרק את הלחם ואתה מזין בו לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. ההזנה עוברת מלמטה למעלה.

אבל בתענית כשאדם לא אוכל, הוא מקבל מזון רוחני מהשם, וזה בא למוח, מהמוח ללב, מהלב לכבד, מהכבד לאברים, כל הגוף ניזון בתנועה הפוכה. "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". כשאדם מתענה לשם שמים, אז זה לא שהוא לא אוכל כי קיבל תענית, פשוט אין לו זמן עכשיו לחשוב על אכילה.

הבעש"ט מה היו אומרים עליו? כשהיה הולך להתבודד ביערות, לעבוד את השם, היה לוקח איתו ככר ליום ראשון, ככר ליום שני וכו', והיה חוזר בשבת והיה לו את כל האוכל. כשהוא הגיע ליער הוא היה תולה את השקית עם כל האוכל שהיה מביא באיזה שהוא מקום, והיה אומר אני אחזור לאכול. אבל כאשר היה מתחיל להתבודד, כשהיה מתחיל לדבר עם הקב"ה, מתחיל ללמוד – שכח בכלל שיש לו שקית של אוכל ועשה תענית משבת לשבת. לא שהוא התכוון לעשות תענית, פשוט שכח לאכול. ההנאה הרוחנית הזינה אותו והוא לא הרגיש לא רעב ולא צמא ולא שום דבר. אז זה "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" – "כאילו אָכְלִין וְשָׁתָן" אומר התרגום.

יהי רצון והשם יתברך יתן לנו להרגיש את החשק, את ההנאה, את המתיקות בתורה והמצוות, וימלא אותנו גם בגוף, ואז בע"ה זה נותן כח לאדם לעמוד בכל ניסיון. ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו. אכי"ר. 


[1] שמות כ"ד ה'

[2] שם י'-י"א

[3] עיין 'עץ חיים' שער מ"ו פרק ג' ובעוד מקומות, שבו מוסבר שבעולם הבריאה העשר ספירות מתחלקות לשבעה היכלות, ושני ההיכלות התחתונות נקראות 'לבנת הספיר' כנגד ספירת היסוד ו'עצם השמים' כנגד ספירת ההוד

[4] רש"י

[5] שמות ג' ו'

[6] בראשית ד' ה'

[7] שם ד'

[8] שמואל א' י"ט ח'

[9] עמוס ג' י"ד

[10] תהלים קל"ט ח'

[11] בראשית ב' ז'

[12] אור החיים דברים כ"ו י"א

[13] משלי כ"ב ו'

[14] שער רוח הקודש, כוונת התענית

[15] דברים ח' ג'


מקור השיעור ולשיעורים נוספים: פרדס ניסים

 

 

 

שתפו ברשת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים