פרשת כי תצא – הילולת הבן איש חי


סיפור שבחיו מעלותיו והנהגותיו הקדושות של אדוננו מורנו ורבנו רבי יוסף חיים זצוק"ל ה'בן איש חי', אשר נמסרו לרגל יום ההילולא שלו ביום י"ג אלול תשע"א.

במקום השיעור הרגיל נלמד מספרו של ה'בן איש חי', 'דעת ותבונה'. ידוע שרבנו ה'בן איש חי' היה זהיר מאוד בלימוד הקבלה, לכן לא כתב פרושים. כל הספר 'דעת ותבונה' הוא בעצם ליקוט מכתבי האר"י בעצמו, חוץ מכמה מילות קישור שפה ושם מוסיף רבנו ה'בן איש חי'. אבל עצם החיבור של פרק לפרק יש בו הבנה. והרינו לומדים מהעתקת דבריו ביום ההילולא שלו לעילוי נשמתו זכותו תגן עלינו (לפני תחילת הלימוד בספר 'דעת ותבונה' סיפר מו"ר זצוק"ל בשבחי ה'בן איש חי' כפי שמובא להלן[1]).

אף על פי שה'בן איש חי' היה גאון הגאונים בכל חדרי תורה, ואין שום תחום בתורה שהוא לא גילה, "איגלי דרעא נפל נהורא"[2] כלומר הוא גילה דבריו והאיר לכל ישראל, אבל גדלה מעלתו פי כמה וכמה בנקודה הזו של סודות התורה, והיא הביאתו להיות חסידא קדישא ופרישא, סולת נקיה. הלימוד הזה הביא אותו להגיע למדרגה ולמעלה גדולה מאוד עד שעלה על כל בני דורו. כל אחד הגדיר אותו כפי ההגדרה שלו, אבל הכל מודים שענק הרוח היה, ובכל נקודה ונקודה נהג בה מצד החומרה והחסידות. לא חיפש קולות, אלא איך לקיים את המצוות כמאמרן בצורה המובחרת ביותר. וכך עשה בלימוד התורה וכך עשה בצדקות ובחסדים שלו.

מעשה ביהודי אחד שהיה ממונה להוציא את האשפה מהחצרות מטעם העיריה בבגדד ולהביא אותה למקום האיסוף. אנשי ביתו של ה'בן איש חי' אנשי חסד הם, וזה היה יום שישי ערב שבת קודש. הכניסו אותו הביתה ואמרו לו, בא, בכבוד. בבית היו ריחות של תבשילי של השבת. לקחו צלחת ושמו לו מהדגים, מהסלטים, מכל מיני מאכלי השבת, כדי שיזכה במצות "טועמיה חיים זכו". באותו רגע נכנס ה'בן איש חי'. אמר להם אותו יהודי, אני מעולם לא נהניתי שלא מיגיע כפי, מעולם לא אכלתי מאנשים אחרים דבר שלא שלי. ה'בן איש חי' ששמע את הדברים נכנס לחדרו והתחיל לבכות. בדיוק באותו זמן בא לבקר אותו אחד מתלמידיו. אמר לו רבנו, מה קרה? למה אתה בוכה כל כך? שוב אתה בוכה על צער השכינה? אמר לו רבנו, ראיתי איזה יהודי פשוט שבפשוטים, מנקה אשפות, תראה לאיזה מעלה הוא הגיע. אני מקנא בו, הלוואי שהיתה לי המעלה הזו. הוא יותר גדול ממני, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים[3], על זה אני בוכה. כלומר, ה'בן איש חי' חיפש בכל דבר את שלימות – בהנהגה, בדרך ארץ, בענווה, בעמל התורה, בזיכוי הרבים. לכן נסק ועלה למעלות גדולות ורמות.

רבנו ה'בן איש חי' היה נוהג לשלוח את ספריו להדפסה בארץ ישראל בכדי לתת פרנסה לאנשי ארץ ישראל, אף על פי שזה לקח הרבה זמן עד שזה היה מגיע, ועד שזה היה חוזר, והגהות וכו'. פעם אחת הוא עלה לא"י בעצמו, ובעליתו זו זכינו לתמונה שלו. זו היתה הפעם היחידה שהוא הצטלם. צילמו אותו עם כל בני ביתו והוציאו מזה את התמונה הידועה לצורך הפספורט. הוא היה בחינת יוסף הצדיק, ולכן היה יפה תואר, לא קם כמוהו. אתה מסתכל על התמונה שלו, לא רואים אדם כזה. את צורת של הפנים של ה'בן איש חי', אי אפשר לצייר אפילו בציורים הכי יפים. כל הציירים שמצירים אותו מזייפים. הם לא יכולים לצייר אותו בדיוק. רק בתמונה האמיתית בשנת העשרים ושש לחיו ניתן לראות את איזה יפה תואר היה, איזה דיקנא קדישא.

וככה מספרים, שזה היה אורך חודשים ללכת מבבל דרך דמשק עד שעולים לארץ ישראל. בכל הדרך הזו לא ביטל מנהגו. כמנהגו בביתו, כך היה מנהגו גם בדרך – תיקון חצות, ולימוד, והתפילה, היה מדקדק בכל ולא ביטל דבר ממנהגו.

כשעלה לארץ הקודש ביקר בארבעה ארצות, ירושלים, חברון, טבריה, צפת. שם הוא נפגש עם גדולי הדור. כולם חרדו לקראתו וכל העיתונים שהיו אז כתבו על הביקור המיוחד שהיה לו. וכשהגיע למירון עשה את הזיארה וההשתטחות, ולאחרי הבכיות והלימודים והתפילות פצח פיו בשירה וחיבר את השיר "ואמרתם כה לחי", שיר שנפוץ בכל העדות כולם.

כשביקר בחברון, אז ליהודים לא הותר להכנס למערת המכפלה. ה'בן איש חי' עשה עצמו כאילו לא יודע וניסה להכנס. באו הישמעאלים וביזו את החכם וכמעט, חס ושלום, כמעט והכו אותו. אצלם בר מינן מי שיכנס… יש רק שבע מדרגות שם מותר ליהודים להיות וזהו. אז ה'בן איש חי' חזר וקרא לרבנים ושאל איתם מי פה ראש הישמעאלים. הזמין אותו אליו, נתן לו הרבה זהובים, ואז ראש הישמעאלים לקח אותו והכניס אותו עד לתוך המערה ושם השתטח על קברי האבות. הוא ידע מה זה הישמעאלים, ישמעאלים אם תתן להם כסף, קנית אותם ואת כל היקר להם. אז ככה הוא שמח מאוד שזכה להכנס.

מספרים גם, שכשעלה לארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ועשה את היחודים שהאר"י הקדוש אמר לעשות, ואז התנוצצה בו הרוח והוא זכה והתחברה אליו הנשמה של בניהו בן יהוידע. והוא גדל מאותה השתטחות, עלה והתעלה כפלי כפלים לאין שיעור. אף על פי שהיה גם גדול לפני זה, אבל אותה השתטחות הביאה אותה לגדלות. לכן כל ספריו קרא על שמו, בן איש חי, בניהו, בן יהוידע, בן איש חיל, מקבציאל, על שם אותה השתטחות שבה עלה והתעלה עליו השלום עד כדי שאפילו את רבותיו לימד. גילה ברוח קודשו את שורש נשמתו רבו המובהק רבי עבדאללה סומך, בעל ה'זבחי צדק'.

הוא היה פייטן עצום וחיבר פיוטים עם הלחנים שלהם לכל חג ומאורע. כל חכמי בבל הזקנים היו שרים את השירים של ה'בן איש חי', כמו נניח במרוקו באזור של תפילאלת שכולם יודעים בעל פה את ספר 'יגל יעקב' – פיוטים שחיבר רבי יעקב, שחיבר רבי מסעוד, שחיבר רבי יצחק.

אין תחום שבו לא עסק, בפיוט, בחידושי תורה, בהלכה. הוא חידש עניין עצום – שאלות ותשובות בסודות התורה המובאים ב'שו"ת סוד ישרים' ובסוף 'שו"ת רב פעלים'. כמו כן חיבר ספר מיוחד לנשים. הנשים בכל ארצות המזרח לא ידעו קרוא וכתוב. היתה בהם אמונה ותמימות ופשטות אבל לא למדו בבית ספר, הם למדו בבית מה שלמדו. אבל רבנו ה'בן איש חי' הבין שבלי הנשים גם לאנשים אין מה לעשות הרבה. לכן הטריח את עצמו ללמד לנשים הלכות ואגדות וחיבר להם ספר 'קאנון אל נאשא' – חוקי הנשים. הוא חיבר את הספר בערבית בשפה המדוברת[4]. כך הפך את נשים של בגדד ללומדות, למתפללות מתוך סידור וממלאות את עזרת הנשים. אלה שלא ידעו לקרוא, לימד אותם ברכות קצרות בע"פ, חינך אותם מה זה הערך של לימוד התורה, כמה זה חשוב שאשה תקום עם בעלה שקם בחצות וגם היא תזדרז לקום להכין כל צרכי הבית ולתת לו את האפשרות ללמוד, שלא יהיה בודד. ככה הוא יודע שהאשה גם קמה, מכינה לו קפה, שואל אותו מה הוא צריך, והוא יושב ולומד. וכן על זה הדרך, דברים מבהילים הרעיון. אַי אַי אַי, בקיצור, ה'בן איש חי' ענק, ענק שבענקים.

בהלכה אין לנו אלא רבנו ה'בן איש חי' הקדוש, מי כמוהו יורה הלכה. כמו למשל פסק ההלכה שלו ששיך לעשרת ימי תשובה. בהלכות ראש השנה מרן הבית יוסף כתב[5] שאם אדם אמר "האל הקדוש" במקום "המלך הקדוש", או "מלך אוהב צדקה ומשפט" במקום "המלך המשפט" – צריך לחזור. ה'בן איש חי' פסק[6] שאם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" – אינו חוזר. אמנם אם אמר "האל הקדוש" לכל הדעות צריך לחזור. הנה, מה יהיה בליל שבת אם השליח ציבור בברכה 'מעין שבע' אמר "האל הקדוש שאין כמוהו" במקום "המלך הקדוש שאין כמוהו" והקהל לא שמו לב ולא תיקנו אותו מיד, האם חוזר או לא חוזר? אז כל הפוסקים אומרים שכיון שהברכה של "מעין שבע" היא לא חיוב וקוראים אותה רק משום המאחרים[7], ולראיה גם כשיום טוב חל בשבת לא מזכירים בברכה יום טוב, סימן שזה דבר מיוחד שאין בו דין של חזרה (חזרת הש"ץ), אם היה בו דין של חזרה אז צריך היה להזכיר בו גם יום טוב. אז ממילא מה ההלכה צריכה להיות? שלא חוזר. וה'בן איש חי' פוסק שחוזר, מכיוון שעל פי דעת האר"י הקדוש ברכה מעין שבע יש בה דין של חזרה. כלומר מצד אחד, אם לא אמר "המלך המשפט", ה'בן איש חי' אומר שכיוון שהזכיר מלך, קי"ל סב"ל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל. אבל ב"מעין שבע" אם לא אמר "המלך הקדוש", פסק ה'בן איש חי' לחזור מכיון שלא אמרינן סב"ל נגד סברת רבנו האר"י ז"ל.

ה'בן איש חי' חיבר תפילות למכביר. כל מיני ה'לשם יחוד' שחיבר, אם זה בהגדה של פסח, אם זה בפורים, בכל חלקי הזמן של החיים. וכל שכן ה'לשון חכמים' כולו תיקונים נוראים, ועניינים נפלאים שבהם תיקן בני אדם.

רבי בן ציון חזן, היה תלמידו ושליח הציבור והקורא בתורה שלו בבית הכנסת. ה'בן איש חי' מינה אותו לשליח שלו להקים את ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה. בא איש אחד מבומביי, ונתן לרבנו כסף שיקים ישיבה בבגדד. אמר ה'בן איש חי' מה יש פה להקים? תלכו לירושלים, שם תקימו את הישיבה. ושלח את רבי בן ציון חזן להקים את הישיבה בירושלים. אמר הרב בן ציון חזן, אם עם ישראל היו שומעים בקול החכמים כמו ששמעו לחכם יוסף חיים – לא היה נחרב בית המקדש. הוא לא היה רב ממונה מטעם הרבנות, לא החזיק שום משרה, לא רב ראשי, לא אב בת דין, לא ראש ישיבה. ישב ועסק בתורה. הגדלות שלו בתורה הכניעה את כולם תחתיו, רבנים, דיינים.

כשהיה נותן את הדרשות בארבע שבתות בשנה בבית הכנסת הגדול 'צאלת אל כבירי'[8], שזו היתה לו חזקה מאבותיו, לא היתה דרשה אחרת בשום מקום. כולם היו באים לשמוע, אנשים נשים וטף, גאונים, ואבות בתי הדין, והרבנים, והחכמים – כולם היו באים לשמוע. והיה דורש כמו ארבע שעות ויותר. זה פלא עצום, איך אפשר? ואומרים שהיו עשרת אלפים איש, והיה חום גדול, לא היו מזגנים ולא מאווררים. בלי רמקול, בלי כלום. איך היו שומעים אותו? שכינה מדברת מתוך גרונו. בית כנסת היה בנוי חדרים חדרים והיה הקול שלו יוצא לכל החצרות וכולם היו שומעים. לך היום תעשה כינוס לעשרת אלפים ביד אליהו. כמה מערכות של רמקולים, וכמה הסעות בשביל שיבואו עשרת אלפים?

כל שבת ושבת מהשבתות הרגילות היה דורש בבית כנסת הקטן 'צאלת אל זעירי'. גם שם היה דורש כמה שעות טובות. דורש באגדה ומכניס את ההלכות. מדרשות אלו התחבר הספר 'בן איש חי'. בהלכות האלו היו גם הרבה מקרים ששינה את מנהגי בגדד. מסופר שכשהוא פסק את ההלכה הזו של 'מעין שבע', חכם אברהם הלל שהיה הרב הראשי של בגדד, קם על רגליו באמצע הפסיקה ואמר לו מורנו ורבנו אבל אין מנהג בבל ככה, אנחנו לא חוזרים. אבל ה'בן איש חי' לא חזר בו, וכך היה. הנהיג שדעת האר"י – אחריה אין כלום.

גם חייבים להזכיר מה שאמר חכם יחזקאל משה. מי שיש לו את התמונה הידועה של חכמי בבל, יראה שכולם עם זקנים לבנים, יש רק אחד עם זקן שחור – זה חכם יחזקאל משה. רואים אצלו רק עיניים וחוטם וקצת מצח. כולו שער, הזקן שלו שחור כפחם. היו לו גבות ארוכות מאוד עד העינים וגם העפעפיים כל הזמן סגורים. גם כשהיה יושב בדין לא היה מסתכל על אלה שנידונו לפניו, היה שומע ופוסק את ההלכה. אבל לפעמים אם היה רואה שמישהו לא דובר אמת, היה פותח עליו את העין וההוא מיד היה רועד כולו מהעינים שהיו יורקות אש, וחוזר בו. אומרים שהיה דיין חזק מאוד, אחד שכולם רועדים ממנו מרוב גאונותו וגדלותו. הוא היה אומר, מעיד אני עלי שמים וארץ, אם רבנו יוסף חיים יגיד לי על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפשוטו, מחר בבוקר אני קם ומברך בשם ומלכות על התפילין על יד ימין שזה שמאל שלי. כלומר גם הגאוני עולם של הדור שלו כל כך התבטלו אליו.

אַי, אם הינו זוכים, היה מקבל עליו את משרת הראשון לציון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב פאניז'יל אני חושב, כל הקהילות בארץ ישראל ובפרט חכמי בית א‑ל, לאחר שראו אותו כשבא לביקור בא"י, שלחו לו מכתב ולחצו עליו שיבוא ויעלה ויקח את הכתר של ירושלים ויקבל עליו את משרת ראש ישיבת בית א‑ל ואת משרת הרשל"צ. ענה להם ה'בן איש חי' חלום טוב חלמתם, בשעה לא מן היום ולא מן הלילה, והיא רחוקה ממני. אמר, משחרב בית המקדש נמסרה הנבואה לתינוקות.

פעם אחת יצאה שמועה שה'בן איש חי' במוצאי שבת לא נותן לאף אחד לבא הביתה. מיד במוצאי שבת הוא היה עולה לאיזה עליה, חדר מיוחד בקומה השניה, והיה שם סולם של עץ, והיה מסתגר והיה לומד עם אליהו הנביא כל הלילה. כל החכמים רצו לדעת אם באמת הוא לומד עם אליהו הנביא, רצו לבדוק. תפסו את חכם יהושע שהרבני. חכם יהושע שהרבני היה בן בית ונכנס בלי לדפוק. היה כל כך חביב אצל הרב, צעיר, מבית מדרש 'בית זילכה', מהבית של כל החכמים שבדור. אמרו לו – רק אתה תכנס, אנחנו פוחדים להכנס, אתה תכנס ותראה מי נמצא שם. אז הוא אמר, ומה אם ישאל אותי מה אתה עושה כאן? אז ישבו כל החכמים והכינו איזה שאלה קשה מאד, ישבו ודנו באיזה סוגיה והכינו שאלה עמוקה שרק הוא יכול לפתור אותה. לקחו את חכם יהושע שהרבני אליו עם השאלה במוצאי שבת, ואז הוא הלך במהירות כדי להגיע מיד לדלת, לפני שהגיע לחצי המדרגות, פתח ה'בן איש חי' את הדלת וירד ואמר לו, חכם יהושע, שלחו אותך לשאלה הזו והזו – הנה התשובה, לך תגיד להם. שלא יכנס.

קדושה כל כך גדולה ועצומה היתה לו ל'בן איש חי' הקדוש. על כל פנים העיקר זה הספרים שלו. כתבו עליו חכמי הדורות שלא כל אחד זוכה שכאדם לומד מספריו, מקבל יראת שמים. יש ריח חזק של יראת שמים ותורה לשמה בספרים שלו. וכשאדם לומד בספרים שלו רואה מה זה תורה לשמה, מה זה ענווה, מה זה מידות טובות. ואיזה חידושים – הפלא ופלא.

עוד יוסף חי. בשנת תרס"ח עלה רבנו יוסף חיים לכפר כפל, היכן שנמצא קבר יחזקאל הנביא. ושם בעת ההשתטחות שלו ביחזקאל הנביא חיבר ספר 'מראות יחזקאל'. כעבור יותר משנה עלה עוד פעם באלול תרס"ט. לפני שהגיע, במרחק שלוש שעות רכיבה מן המקום, הוא נפטר, יצאה נשמתו בקדושה. לקח זמן עד שהחזירו אותו לבגדד, והיה להם כואב למה קרה לו ככה. עד שקם חכם שמעון אגאסי והספיד אותו והסביר מה היה שורש נשמתו. למה נפטר בצורה כזו, ולמה קברו אותו בצורה כזו. וסיפר שהוא גלגול של יוסף הצדיק לכן קרוי יוסף חיים על שם יוסף הצדיק. לכן בגיל צעיר מאוד הוא נפל לבור, והיה כפסע בינו לבין המוות. ואחר כך העלילו עליו עלילה והכניסו אותו לבית הסוהר כמו יוסף, ושם חיבר את 'תורה לשמה'. וגם הפטירה שלו היתה כמו יוסף הצדיק, שהפטירה במקום אחד והקבורה במקום אחר.

כאשר באה השמועה המרה לירושלים עיר הקודש והספידו אותו, קם הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר בעל ה'ישא ברכה' ואמר משנפטר רבי יוסף חיים לא הניח כמותו בכל העולם.

זכותו של ה'בן איש חי' גדולה מאוד, העיקר שבעקרים זה ללמוד את ספריו, ללמוד פסקיו, ללכת באורחותיו, בסידוריו. לא לשנות. שנים על גבי שנים, ה'בן איש חי' היה הקיצור שולחן ערוך של כל קהילות המזרח. אפילו במערב, בדורות האחרונים הגיע ה'בן איש חי' גם כן למקומות כמו לתוניס ואפילו במרוקו. אצל יוצאי ארצות המזרח, עד היום אתה רואה בהרבה קהילות שהולכים באורחותיו. הסידור היחיד המתוקן, היה הסידור של ה'בן איש חי', 'מסילת ישרים'. הוא ערך אותו על פי ספר שלו 'סדר היום', לקח את הסידור והכניס בו הרבה דברים מה שלא היה בסידורים שהיו לפניו. ספר מתוקן ומקובל, יהי רצון שזכותו תגן עלינו אמן כן יהי רצון.


[1] בשיחה זו בוצעה עריכה בסדר הדברים אבל כמובן לא בתוכנם

[2] כתובות ס"ה ע"א

[3] ברכות ח' ע"א

[4] בדומה לשפת יידיש, ליהודים בבגדד היתה שפה משלהם המבוססת על השפה הערבית. הערבים המקומיים לא הבינו שפה זו. הספר נכתב בשפה זו באותיות עבריות

[5] אור"ח סי' תקפ"ב סעיף א'

[6] בא"ח שנה א' פר' נצבים הל' י"ח-י"ט

[7] רמב"ם הלכות תפילה ט' י"א

[8] בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה

 ניתן להאזין לשיחה באתר:  http://sites.google.com/site/rabbinissimperetz
שתפו ברשת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים