פרשת וארא – חבל על דאבדין


הרה"ג ניסים פרץ זצ"ל בשיעור על פרשת השבוע: להלן נושאי השיעור:

  • מדוע פירש רש"י ש-'וארא' מתייחס לאבות למרות שהפסוק מציין זאת.
  • מה הביא את משה לבא בטענה לקב"ה 'למה הרעותה לעם הזה'.
  • גדולתו של משה ומדוע כאב את כאב עם ישראל.
  • משה לא הגיע למעלת האבות בעבודת השם.
  • מעלת ימי השובבי"ם והחיוב שיש בהגברת המודעות להלכות שמירת הברית.

לצפיה בשיעור:

להורדת השיעור ב-PDF                                                                       להורדת השיעור כקובץ אודיו

להלן תמליל השיעור:

בפרשה זו אנחנו נמצאים בעובי הקורה של עשרת המכות, שבע המכות הראשונות. יש פה בפרשה איזה רש"י שמצווה לתרץ אותו. "וַיְדַבֵּר אֱלוֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'"[1]. אומרים חז"ל[2], דיבר איתו משפט על שהקשה לדבר ולומר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"[3]. בקשה מידת הדין לפגוע במשה על מה שהקשה לדבר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה". אבל אז "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" – מידת הרחמים באה והצילה אותו. כיוון שסוף כל סוף לא היה לו למשה רבנו תרעומת על הקב"ה מצד עצמו, או מצד ההנהגה, אלא שכאב לו הלב על עם ישראל. זה הפשט הפשוט של הפסוק "וַיְדַבֵּר אֱלוֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'".

ולמה הקב"ה לא אמר לו את זה בפרשה הקודמת?[4] אלא, כשאתה רואה בן אדם כועס, מתרגז, צועק – אל תגיד לו כלום. תענה לו משהו בשביל להרגיע אותו, אבל אח"כ אחרי שהוא נרגע, עכשיו תגיד לו, נרגעת? עכשיו בוא נשב ונדון, האם זה טוב מה שעשית? ככה מדברים? ככה אומרים? וכדו'.

כן הוא בכאן אותו דבר. בהתחלה, השם ענה ואמר לו למשה, מה אתה צועק "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"? אתה עוד תראה מה יהיה. אתה מסתכל עכשיו בהתחלה, אנו נמצאים רק בהתחלה, אבל אתה תראה מה אני אעשה להם בסוף, זה עוד יגיע, אבל כעת אני רק בהתחלה. אני בכוונה תחילה עושה ככה עכשיו, אבל אחר כך עוד תראה מה יהיה סופם. עכשיו אני מלבה את האש ועושה הפוך, אבל תראה אח"כ מה יהיה סופו של פרעה וכל העם המצרי. זהו שאמר לו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ"[5].

ואחרי שגמר הקב"ה להרגיע את משה רבנו בהבטחה על סופו המר של פרעה, עכשיו בא הקב"ה לעשות איתו 'פלילות'[6] לעשות איתו משפט, וזהו שנאמר "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ‑ל שַׁ‑דָּ‑י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"[7]. מבאר רש"י, "וארא" – אל האבות, "בא‑ל ש‑ד‑י" – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א‑ל ש‑ד‑י, "ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא "לא נודעתי" לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי. בא הקב"ה ומוכיח אותו, תראה – אַי אַי אַי…, – משה רבנו, איפה, איפה האבות הקדושים? הם היו משהו מיוחד, אף פעם לא היה איתם מה שאתה עשית ישר על השליחות הראשונה שלך.

אז רש"י אומר, "וארא" – אל האבות. ידוע שרש"י היה 'קצרן' בפירושו, ומה שלא צריך לפרש הוא לא מפרש, פסוקים שלמים הוא לא אומר עליהם מילה אחת. ומה שצריך לפרש, הוא מפרש בעיקר את פשוטו של מקרא. ולפעמים כשלא הולך בפשוטו של מקרא, אז רש"י מביא את המדרש, "ומדרשו אומר" וכדו'. אבל כאן בפסוק כתוב "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב", ורש"י מפרש – אל האבות. מי לא יודע את זה שאברהם יצחק ויעקב זה האבות? מה רש"י מפרש? מה רש"י בא להגיד? זה מצווה לתרץ את הרש"י הזה! מה תגיד, זה טעות דפוס? סתם מישהו כתב את זה? אין דבר כזה!!! תחפש בכל הפרושים של רש"י בכל המהדורות וההוצאות אתה תמצא את המילה הזאת 'אל האבות', אם אדם לא מבין משהו הוא כבר אומר, מישהו הכניס את זה. אבל כאן זה רש"י ברור, בטוח. אז מה זה "וארא" – אל האבות, מי לא יודע שאברהם יצחק ויעקב הם האבות?

אז הפרוש הוא ככה. הפרשה הזו באה לתרץ את הפסוק בפרשה הקודמת. משה רבנו צועק ואומר לקב"ה "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"? והקב"ה אומר לו, מה איכפת לך, זה שלך? זה העם שלי! מה אתה מבין מה אני עושה? זה הבנים שלי. אתה רואה אבא נותן לבנו סטירה, ואתה שואל, למה אתה נותן לו סטירה? מה הוא עשה לך? והאב עונה לך, סליחה – זה הבן שלי ואני יודע מה אני עושה! תלך לך, עם הבן שלך תעשה מה שאתה רוצה. וכמו שאני לא אגיד לך מה אתה עושה ומה אתה לא עושה.

אמר לו משה להקב"ה, ריבונו של עולם, טוב, אני לא יכול להגיד לך מה אתה עושה ומה אתה לא עושה, אבל "לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"? שבעה ימים אני סירבתי ללכת, כבר ידעתי שיהיה לי כאלה דברים, אז למה שלחתני? הָיִיתָ עוזב אותי, "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"[8], אבל גם לא יתכן ש"וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"[9]. טוב, מילא אם הָיִיתָ שולח אותי, ואני רואה שהדברים לא פועלים על המקום – מילא. אבל לעשות הפוך – "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"?

כל אלו הדיבורים – זה היה מדתן ואבירם, הם הדליקו את משה, כי הם היו רשעים. אפילו צדיק גדול כמו משה רבנו, אם אתה רואה פני רשע – אתה מתהפך, אם אתה שומע את המילים שהוא מדבר אתה יכול להתהפך על המקום. תראו מה שקרה למשה רבנו – התהפך. למה? מה קרה? התורה מספרת לנו "וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ"[10]. עוד היה לנו קצת מנוחה, היינו יכולים תמיד לבוא לדבר עם פרעה. אם היה לנו איזה משהו, אז היינו באים אל פרעה ואומרים לו, תראה היום לא גמרו את העבודה, היה עיכוב, וכו', תעשה להם היום הנחה. היינו יכולים עוד לדבר, אבל עכשיו אין עם מי לדבר. אתם באתם אל פרעה, ומה קרה? – "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים"[11], "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". ומיד אח"כ מה כתוב? "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". כל זה בא מכח השפעת הרשעים דתן ואבירם. אז מי הדליק את משה? דתן ואבירם!

אנשים רשעים – אתה רק מסתכל עליהם, הגוף שלך כבר מתחיל לזוז, יש לך איזה מן עצבים של כיוונים לא שלווים, שליליים. כל שכן אם אתה שומע את הדעות שלהם, את הדיבורים שלהם, את הצחוק שלהם, מיד מִתְכַּבָּה לך כל ההתלהבות של עבודת השם. אתה מתחיל כבר להתקרב אליהם ולחשוב אחרת. תראו מה שקרה למשה רבנו, איך הוא דיבר.

טוב – אז הקב"ה בא לענות לו. אז אומר לו הקב"ה, אני יודע, זה הזכות שלך, זה הזכות מה שאפשר לדבר עליך, שכל מה שאתה מדבר – אתה מדבר מכאב על בני ישראל. "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"[12], הוא ראה את המכה, וזה כאב לו יותר ממה שכאב לזה שקיבל את המכה. כאב לו למשה רבנו לראות איך שהבלוק יותר כבד מהמשקל של הגוף הסוחב אותו, כאב לו איך שהאדם כורע תחת המשקל הכבד, ובכל זאת הוא ממשיך לסחוב את האבנים הכבדות. זהו "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם".

ששה בכרס אחד[13], ויש אומרים שנים עשר בכרס אחד, ויש אומרים ששים רבוא בכרס אחת[14]. ומי היא הייתה? זו יוכבד שילדה את משה, ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל[15]. אומר הזוהר הקדוש, מה הכוונה שישים ריבוא בכרס אחת? – שאפילו הגוף של משה רבנו, היה שקול כמו כל הנשמות של עם ישראל. ולכן, כשמשה רבנו היה הולך ורואה בְּסִבְלֹתָם של ישראל, הוא היה סובל מאוד, בגלל שאפילו בגוף שלו הוא היה רואה את הסבל העצום של הנשמה של עם ישראל.

אז אני יודע, אומר לו הקב"ה למשה – שהכל בגלל הכאב שלך. אבל תגיד לי בבקשה, משה. למי כואב יותר, לאח או לאבא? לאבא כואב לו יותר! מה תאמר, רק אתה רואה את הסבל שלהם? אבות העולם – הקב"ה הראה להם את כל מה שעתיד להיות עם הבנים שלהם[16], בברית בין הבתרים הראה לו הקב"ה לאברהם את כל הסבל והצער, שנאמר "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"[17], ואברהם אבינו לא הרהר אחר מידותיו של מקום. אמרתי לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[18], ואחר כך אמרתי לו "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים"[19], ולא הרהר אחר מידותי[20]. כלומר – משה רבנו קיבל נזיפה. אמר לו הקב"ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם ב'א‑ל ש‑ד‑י' ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם?[21]

ידוע שמשה רבנו, לא היה כמוהו ולא יקום כמוהו. "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים"[22], אפילו המשיח לא יהיה כמו משה רבנו. גם המשיח – כשיצטרך משהו בנבואה, הוא שואל ומתייעץ עם משה רבנו. ולכן כתוב בזוהר הקדוש, שהראשונים שיקומו בתחיית המתים, הם אבות העולם – אברהם יצחק ויעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד המלך, 'שבעת הרועים'. הם הראשונים שיקומו בתחיית המתים. והם יהיו 'הממשלה' של המשיח. זה מימינו, זה משמאלו, זה מלפנים, וזה מאחור[23]. איפה שהוא הולך הם הולכים איתו. רק תתאר לך מעמד כזה גדול. אם אני צריך משהו בנבואה – אני פונה אל משה רבינו. אם אני צריך משהו בעניינים של אברהם אבינו – אני מקבל סיוע, "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה"[24], במידת הרחמים[25].

וזה הכל לצורך מעמד הר סיני. כי לא יתכן שמשה רבנו יהיה לו אפילו עמעום הכי קטן, כי הדברים צריכים להיות ברורים, בדיוק כמות שהם למעלה כך להוריד אותם למטה, בלי שום שינוי. הוא היה צריך להיות העניו מכל האדם, כי אדם שיש לו הרגשה עצמית, אז יש לו משקפיים בצבע, מה שהוא רואה, הוא רואה מתוך נגעי עצמו, מתוך עצמו הוא רואה את העולם, הוא לא רואה אמיתי, כי יש לו איזה משהו שצובע את הראיה שלו, זה האישיות שלו, זו ההרגשה של עצמו. אבל משה רבנו היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"[26], הוא לא ראה מִשֶּׁל עצמו כלום, לא היה מעורב בזה כלום, הוא היה נקי, זך, אספקלריה מאירה[27], הוא היה רואה את הדברים כמות שהם למעלה – למטה, אותו דבר. אז זה דבר מיוחד, ונעשה לצורך עם ישראל, לצורך נתינת התורה.

אבל בעבודה, עבודת השם, משה רבנו לא הגיע לעבודה של האבות. "חבל על דאבדין", כי אין מי שממלא את מקום האבות, "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"[28], הקב"ה נגלה אליו בלבת אש, ואומר רש"י, בשלהבת אש, לבו של אש, כמו לב השמים. כלומר – ממש הַ'הֲוָיָּה', ה'פנימיות דפנימיות', הקב"ה נגלה אליו בגילוי עצום. ואילו אבות העולם נגלה אליהם הקב"ה בגילוי שם ש‑ד‑י, גילוי מתוך הבריאה – שאמר לעולמו די[29]. זהו גילוי מצומצם מתוך הבריאה, ולא למעלה מהבריאה. ואף על פי כן – בגלל התמימות שלהם, בגלל תמימות העבודה שלהם, לא הרהרו אחר מידותיו של מקום.

אז זה מה שהוכיח לו הקב"ה למשה, אתה אחרי הכל רק אח, אבל אבות העולם הם האבות. "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ‑ל שַׁ‑דָּ‑י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"[30]. מבאר רש"י, "וארא" – אל האבות. מה הכוונה? הם האבות ממש, ואתה רק אח, אתה לא יכול לבוא בטענה שכואב לך הלב עליהם, וכי לאברהם אבינו לא כואב הלב על הבנים שלו? ובכל זאת – לא הרהר אחר מידותי, על זה אמר לו הקב"ה "חבל על דאבדין ולא משתכחין".

היום בדורנו, אנחנו רואים תופעות של חוסר תמימות. בפרט, יש בדורנו את העניין של הפוליטיקה. האדם כבר לא מאמין שיש בן אדם שיכול לדבר באופן שיהיו פיו וליבו שווים, למה? כי התרגלנו – זה אומר ככה אבל הוא מתכוון ככה, 'פרשנות'. מה זה עשה, מה התכוון, מה דיבר, מה אמר, ומה מסתתר מתחת לְמַעֲטֶה, מתחת למעשים. ואין יושר – אין פיו וליבו שווים, אין דיבור אמיתי, וקשה לך להאמין כבר לכל אדם. "די עזוב אותך, אתה תמים? אז הוא אומר לך ככה, וכי אתה לא יודע מה הוא מתכוון?" היום אין לנו תמימות לב, כבר איבדנו הכל. חבל על אבות העולם, "על דאבדין ולא משתכחין".

צריך האדם להחזיר לעצמו את התמימות, את הפשטות. בן אדם – אתה בא ומדבר איתו, אתה אמור לו, יהודי – יש שובבי"ם בעולם. מה זה שובבי"ם? הוא שואל, ומיד מוסיף, איפה, איפה אנחנו? ואיפה שובבי"ם? למה צריך את זה? וכדו'. הוא לא מטה את ליבו בכלל להבין שהימים האלה זה מתנה, הזדמנות מהשמים. תראו איך שהקב"ה דואג לעם ישראל, תיקח – אלול, עשרת ימי תשובה, כל שכן – ראש השנה ויום כיפור. אז הימים האלה כל הארבעים חמישים יום עד הושענא רבא הם ימים של התעוררות, של תשובה. אדם פוחד מאימת הדין, מתקן את עצמו, עושה בדק הבית, הוא נמצא בהתעוררות.

והנה עוברים הימים האלה ומגיע חודש חשון, ואומרים חז"ל, חשון, למה קראו לו חשון? עדיין – 'מרחשן שפוותיה', עדיין הפה והשפתיים מרחשות את הסליחות, את התפילות, ועדיין זה קרוב מאוד[31]. בחודש כסליו – באה ההתעוררות של חנוכה, זה שומר עלינו, עד חנוכה אתה עוד רואה, אתה עוד זוכר את הימים הנוראים. זה עוד לא מספיק הזמן שאדם חס ושלום יתגאל, יטמא, ירד מהפסים ח"ו.

ואז באים, אַי… ימי השובבי"ם. לא נותנים לאדם עוד לחטוא, באים ימי השובבי"ם ושוב פעם האדם נכנס לתהליך של ימים מיוחדים של עבודת השם, ימים של טהרה וזיכוך. זה ימים שלא כתובים בתורה. זה כבר מוזכר ע"י הגאונים, המנהג של ימי השובבי"ם. ואח"כ הוזכר והובא ע"י הראשונים, עד האר"י הקדוש. האר"י הקדוש מזכיר אותו בתור מנהג קדמון, לא שהוא חידש את המנהג, אלא רק מסביר אותו, את הטעמים שלו. זה ממש ימים מיוחדים, שהקב"ה אומר "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם"[32], יוצאת בת קול ומכרזת "שובו בנים שובבים", שובו בשובבי"ם. בימי השובבי"ם יש תשובה.

אנחנו גומרים את ימי השובבי"ם, מתי? בחודש אדר. אם אדם ממשיך אותם גם עד ויקהל פקודי, אז הוא מגיע ממש עד פורים, אם הוא המשיך את ימי השובבי"ם. ובאמת יש שממשיכים את ימי השובבי"ם לא רק עד פרשת 'משפטים', אלא עד תרומה, תצוה, עד ויקהל פקודי. אבל נניח אפילו רק עד סוף חודש שבט, מתחיל חודש אדר, אדר – זה פורים, אוֹהוֹ… כבר מתחיל אדם להתעורר, יש לו משהו שיעורר אותו. ועוד לא נגמר פורים, וכבר ביום פורים עצמו, בסעודה של פורים מתחילים ללמוד את ההלכות של פסח, אוֹהוֹ…

וגם פסח – זהו זמן של לבער את החמץ, לבער את 'פרעה', להתחיל לקחת מצה שבורה, לתפוס את עצמו. והנה, אתה רק מגיע לפסח, אַי אַי אַי, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"[33], מתחילה מצוות העומר, חמישים יום של ספירת העומר. אדם נכנס להילוך גבוה של קדושה וטהרה. והנה, האדם גומר את ספירת העומר, מיד מתחיל שלושת ימי ההגבלה, ומגיע חג השבועות, אוֹהוֹ, שבועות זה שיא השיאים. אחרי שבועות יש שנים עשר יום שלא אומרים תחנון, זה המשך ישיר של חג השבועות. והנה, נגמר שבועות, מיד מתחיל חודש תמוז, ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים. שלושת השבועות, שבהם האדם נמצא בתהליך של בכייה על החורבן. ולאחריהם מיד מגיע חודש אב – א'לול ב'א. בקיצור – הקב"ה שומר על הנפש היהודית. אם האדם ישים לב לכל המהלך רק ירוויח.

לעניין ספירת העומר ועוד עניינים יש מוּדָעוּת. אבל ימי השובבי"ם מה יהא עליהם? ברוך ה' – אכשר דרא, ובזמן האחרון יש מוּדָעוּת לעניין הזה, ואם אין לנו מודעות מצד עצמנו, אז באה 'קופת העיר' ועושה לזה פעמונים טובים, בשביל הַצְּדָקָה. אז צריך כל אדם לנצל את הימים האלה, שבאמת יש בהם טהרה מיוחדת. אם עשרת ימי תשובה, ואלול, עד שמיני עצרת, יש בזה תיקון 'בין אדם למקום', זה חמישים יום של 'בין אדם למקום'. ואם ימי ספירת העומר, זה תיקון 'בין אדם לחברו', כלומר, התשובה בימי העומר זה יותר בכיוון של 'בין אדם לחברו'. אז באים ימי השובבי"ם, ארבעים יום, אם זה עד תרומה תצוה, שובבים ת"ת, אז זה חמישים יום, אלה הם חמישים יום של 'בן אדם לעצמו', זה תיקון של עצמך, תתקן את הנשמה ואת הגוף שלך, של עצמך, את היסודות שמהם נולדת, שמהם נוצרת, את התשתית, "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל"[34]. כי אם זה לא מתוקן, אז שום דבר לא מתוקן אצל האדם. אבל אם אתה מתקן את זה, אז הכל מתוקן אצלך. השמחה, התפילה, עבודת השם, הכל מתוקן. אבל אם חס ושלום היסוד לא מתוקן – אז הכל לא מתוקן.

לכן – כל אחד ואחד צריך לנצל את ההזדמנות של ימי השובבי"ם הקדושים, ולשוב אל השם, לחפש – ולשוב, לא להיות כמו בת היענה. בת היענה היא עוף, והיא גדולה מאוד, אבל בכל אופן, אם היא שומעת אריה שואג והיא רואה אותו לפניה, היא מתחילה לרעוד שעוד מעט יבוא ויטרוף אותה, אז מה היא עושה? היא טומנת את הראש בחול, ואומרת, עכשיו אני לא רואה אותו ובטח גם הוא לא רואה אותי, אז האריה בא וטורף את כולה חוץ מהראש שלה הטמון בחול.

אז האדם דומה לבת היענה, הוא חושב שאם הוא לא רואה את העוונות שלו, אז העוונות שלו לא רואים אותו. תתחיל קצת לחפש, קצת לראות, מה היה וכו'. ואם ברוך ה' אתה נקי וזך, אז תחשוב את עצמך אולי בגלגול הקודם חָטָאתָ. ואם נניח יש לך רוח הקודש, ואתה יודע שגם בגלגול הקודם אתה היית זך ונקי, ומימיך לא חטאת, אבל אתה הרי יודע שיש עוונות כאלה בעם ישראל, אז מצד הערבות של עם ישראל זה לזה, אתה חייב לתקן.

רק הצדיקים שלא חוטאים הם עושים את התיקון לדור. בני ישראל שהם ירדו למצרים – הם לא חטאו כלום. הם ירדו לתקן נשמות של אחרים שחטאו, לא את עצמם. אז גם אתה תעשה את התיקונים – לא בשבילך, אלא בשביל אחרים, בשביל העולם[35].

וזה מה שמסופר על ה'חתם סופר', שאמר, מעיד אני עלי שמים וארץ, שמימי לא פגמתי בברית קודש. פששש… כמו יעקב אבינו. פלא עצום, איך שזה בדורות האחרונים יהודי מעיד עליו כאלה דברים. בסוף ימיו היה לו קטטר. כאב לו מאוד מאותם הצינורות שהכניסו לו בפנים כדי להוציא לו את המי רגלים. אבל לא רק הכאבים הגופניים כאבו לו, זה היה רק 'פסיק' קטן אצלו, כי צדיקים רגילים ליסורים ומקבלים אותם באהבה. כאב לו – למה השם יתברך נתן לו את היסורים דווקא במקום שלא פגם בו מעולם, איך זה יכול להיות? ואמר, וחקרתי בדעתי לדעת למה זה הגיע לי, והגעתי למסקנה – שזה בגלל שאני לא מעורר את הדור, התלמידים, על הפגם הזה. כיוון שרק פעם אחת בשנה, ב'כל נדרי', אני מדבר על פגם הברית. והייתי צריך לדבר על זה הרבה, יותר ויותר…

ובני אדם מתביישים לדבר על זה. היום – הנערים, כבר מגיל קטן מודעים לכל השטויות, מודעים לכל מיני דברים של חוסר צניעות. בדור הקודם – היה בן אדם מתחתן, ולא היה יודע אפילו מה זה להתחתן, לא יודע מה הכוונה, מרוב התמימות. אבל היום בימינו אין דבר כזה. תפוס ילד הכי קטן – הוא יודע כבר את כל השטויות. איך ההורים יכולים לקבל את זה? זה כל כך גרוע. אתה שואל אותו, מאיפה אתה יודע? – אני יודע! יענה לך…

אין מה לעשות – זה הדור! הדור מקולקל, זהו – נגמר. אז לפחות תגיד לו, תלמד אותו מה אסור ומה מותר! למה לשתוק? ה'חפץ חיים' אומר ללמד את הילד בגיל עשר, להכניס אותו ולקרוא איתו את ההלכות מסביב עד שמגעים אל ההלכות האלה. היום – אני לא יודע, אולי צריך להקדים, אבל לפחות בגיל הזה – גיל עשר. לצערנו גם מבוגרים לא יודעים. יש הלכות ברורות בדינים אלו, ב'אבן העזר' ב'אורח חיים', הלכות ברורות בעניין של ברית קודש. ובספרים הקדושים האריכו הרבה בעניין של החטא החמור הזה.

ולכן כל אחד ואחד מאיתנו, צריך לשנס מותניים, לתפוס, לאחוז. "הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ"[36]. מטה האלוקים. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַזֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה"[37] – זה שם ב"ן[38]. הבנים, התולדות, זה בידיים שלך![39]

לא להתייאש, לקחת כמה שאתה יכול, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה. זה בתפילה, וזה בלימוד התורה, וזה בתענית וזה בצדקה. העיקר צריך לנצל את הימים האלה, כי יש להם כוח גדול לתיקון החטא הזה, וזאת ע"י שאדם מתעסק בתשובה מיוחדת, בשביל תיקון היסוד. והשם יזכה אותנו שנראה בעזרת ה' את עם ישראל מתוקן. ושיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.

[1] שמות ו' ב'

[2] רש"י שם

[3] שמות ה' כ"ב

[4] שהרי "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" נאמר בסוף פרשת שמות ולמה שם לא דיבר איתו משפט?

[5] שמות ו' א'

[6] לשון דין. עיין רש"י סנהדרין מ"ד ע"א

[7] שמות ו' ג'

[8] שמות ד' י"ג

[9] שמות ה' כ"ג

[10] שמות ה' כ'-כ"א

[11] שם ט'

[12] שמות ב' י"א

[13] שמות רבה א' ח'

[14] תנחומא פקודי ט'

[15] שיר השירים רבה ד'

[16] רמב"ן בראשית ט"ו י"ב, ד"ה והנה אימה חשכה גדולה נופלת

[17] בראשית ט"ו י"ג

[18] בראשית כ"א י"ב

[19] בראשית כ"ב ב'

[20] ע"פ רש"י שמות ו' ג'. ומקורו בגמרא סנהדרין קי"א ע"א

[21] רש"י שמות ו' ט'

[22] דברים ל"ד י'

[23] זוהר שמות ח' ע"ב

[24] ישעיה ס"ג י"ב

[25] עיין רמב"ן שמות ו' ב'

[26] במדבר י"ב ג'

[27] רש"י על יחזקאל א' א': וכל הנביאים אף הם מתוך אספקלריא שאינה מאירה ראו חוץ ממשה רבנו

[28] שמות ג' ב'

[29] חגיגה י"ב ע"א

[30] שמות ו' ג'

[31] ספר 'קול מבשר' ח"ב – תפילות, זמירות וברכות: בשם הרבי ר' בונם ז"ל, לכך נקרא חודש "מרחשון", מלשון מרחשן שפוותיה. שאחרי התהלות והתשבחות של הימים נוראים ויו"ט, צריך להיות רחושי מרחשן שפוותיה

[32] ירמיה ג' כ"ב

[33] ויקרא כ"ג ט"ו-ט"ז

[34] תהלים י"א ג'

[35] עיין 'אור החיים' בראשית מ"ו פג' ד"ה "ולהשכיל על דבר" וכן פרק מ"ז פסוק כ"ז

[36] שמות ד' ג'-ד'

[37] שם ב'

[38] מַזֶּה גימטריה ב"ן – שם הוי"ה במילוי ההי"ן

[39] מַזֶּה – מ' ימי השובבי"ם 'זה' בידיך

מקור השיעור ולשיעורים נוספים: פרדס ניסים

שתפו ברשת:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים